<h1>סמ"ק מצוריך סימן ר"ל</h1>
<h2>דף ז.</h2>
שלא להטות משפט כדכתיב (דברים י"ז) לא תטה משפט וכל המטה משפט של ישראל עובר שני לאוין שנאמר לא תעשו עול במשפט וכתיב לא תטה משפט ואם הוא אביון עובר ג' לאוין אלו השנים וכתיב לא תטה משפט אביונך, ואם גר הוא או יתום ואלמנה, עובר בד' שנאמר לא תטה משפט גר יתום ואלמנה, והוי כאילו מטה דינו של הקב"ה [בסמ"ק מצוריך נוסף, שנאמר (מלאכי ג') ומטי גר ולא יראוני מטי כתיב ביו"ד] ונקרא (ת"כ פ' קדושים פ"ד) משוקץ עול שנאוי חרם, תועבה, מטמא הארץ מחלל את השם מסלק שכינה ומפיל את ישראל בחרב ומגלה את ישראל מארצם וכל הדן (דף מ"ו) דין אמת לאמתו כאלו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית, ואף על פי שכתוב לא תטה הרשות ביד ב"ד לענוש ולהכות ולהרוג שלא כדיןא) לעשות סייג לתורה. [סמ"ק סימן רל"ב]. א) סמ"ג. מעשה באחד שרכב בשבת וסקלוהו מפני שהשעה צריכה לכך, ושוב מעשה באחד שבא על אשתו תחת תאינה [והלקוהו] (וסקלוהו) לא מפני שהיה ראוי לכך אלא מפני שהשעה צריכה לכך, וכן אמרו (קידושין פ"א ע"א) מלקין על לא טובה השמועה והוא שהעם מרננים עליו שהוא עובר על העדות והוא שיהיה קול שאינו פוסק ולא יהיו אויבים שמוציאים עליו זאת השמועה.
<h2>דף ח.</h2>
ואף על פי שיש רשות לדיין מכל זה אסור לו להטיל אימה יתירה על הציבור ולא יפסיע על ראשי עם קודש, וגרסינן בפ"ק דסנהדרין (דף ח') ואצוה את שופטיכם ואצוה אתכם אמר רב שמואל אזהרה לציבור שתהא אימת הדיין עליהם ואזהרה לדיין שיסבול הציבור, עד כמה עד כאשר ישא האומן את היונק, לפי שהוזהרו ישראל להיות אימת דיין עליהם. כיון שנתמנה אדם פרנס על הציבור אסור לעשות מלאכה בפני שלשה ולא לאכול ולא לשתות בסעודת הרשות והכנסיות של עמי הארץ ויזהר מן השחוק ומן הקלות ראש בפני רבים.
בפ"ק דקידושין (דף י"ב) אמר כל המצער שליח בית דין יש רשות לבין דין להכותו מכות מרדות. הגה"ה, דמצער שליח דרבנן שהזמינו שליח הדיינים וקם והיכהו בפ"ה דאי בגדפו וחרפו דינו בשמתא כדאמר בפרק בתרא דקידושין (דף ע') גבי מאן יהודה שויסקל, לשון התוס' בפ"ק דקידושין. הכא איתא התם ההוא גברא דהוה בנהרדעא ואיקלע לפומבדיתא קרב לגבי טבחא אמר ליה הבו לי בשרא אמרו ליה עכיב עד דשקיל שמעיה דרב יהודה בר יחזקאל ברישא ונתיב לך אמר להו מאן הוא בר שויסקל דשקיל מקמאי — פ"ה לשון גנאי הוא אוכל שויסקי צלי לשון רבינו הלוי — אתו אמרי ליה לרבי יהודה אפיק שיפורא שמתיה, פ"ה כדאשכחן שמנדין לכבוד הרב במועד קטן (דף ט"ז), עכ"ל בפ' תוס' דקידושין. ויש לפרש דאדרבא שמתא עדיפא והתם לפי שביזה רב יהודה עצמו, וגם יש לומר דדוקא שליח הדיינים אבל שליח תלמיד חכם לא ורב יהודה לפי שביזה אותו, לשון התוס' פ"ק דקידושין, עכ"ה. וגרסינן בפרק הגוזל בתרא (ב"ק דף קי"ב) אמר רבא (לפנינו אי' רבינא) שליח בית דין מהימן כבי תרי לומר שלא רצה לבא לבית דין שמנדין אותו אבל אין כותבין שטר שמתא הוא הנקרא בתלמוד פתחא אלא על פי שנים לפי שעליו ליתן שכר הסופר בטרם יקרע השטר כשיפייסו עמו ויש כאן הוצאת ממון — הג"ה תו', מנדין לאלתר ושונין לאחר ל' יום עוד פעם אחרת, לשון תוס', עכ"ה. פ"ק דסנהדרין (דף ח'), אמר רבא הני בי תלתא דיתבי בדינא ואתא לשליחא דבי דינא ואזמין מפומא דחד לא אמר ולא כלום והני מילי בלא יומא דדינא אבל ביומא דדינא לית לן בה. ואמרינן בפרק הגוזל בתרא (ב"ק דף קי"ב) דקבעינן זימנא שפיר על פי אשתו או השכנים לאדם שאינו בשעת הזמנה בעיר ויש לו לבא בו ביום שלא ישכחוהו מלהזמינו. ואומר שם דכתבינן פיתחא עליה על דלא אתא לדינא כי אתא לדינא קרעינן לפיתחא, וכמו כן כתבינן על דלא ציית דינא כיון דאמר צייתנא קרעינן. אמר רב חסדא קבעינן זמן שני וחמישי ושני למחר כתבינן פיתחא אבל איתתא דשכיח במתא אי קבעי לה זימנא בצפרא ולא אתא כתבינן עלה פיתחא לאורתא. אמר רב חסדא לא מקבעינן זימנא לא ביומי ניסן ולא ביומי תשרי ולא בערבי שבתות וימים טובים משום דטרידי במועדות אבל מניסן לבתר ניסן או מתשרי לבתר תשרי קבעינן אבל ממעלי שבתא לבתר שבתא לא קבעינן משום דטרידי, עכ"ל סמ"ג, (סי' ר"ח). הגה"ה, אותם שבאים במתנת המלך נהגו העולם שאין לבא לדין נגד שום אדם וכן נוהג רבינו יחיאל מפרי"ש, וכן אותם הבאים להזמנת הגדולים לצורך הקהילות אין להזמין אותם לדין, עכ"ל תוס'. הרב נ"ע לא היה רוצה לעשות [הזמנה] משום שהיה בעיר שלא היה בה בית הקברות, עכ"ה.
<h2>דף מו.</h2>
שלא להטות משפט כדכתיב (דברים י"ז) לא תטה משפט וכל המטה משפט של ישראל עובר שני לאוין שנאמר לא תעשו עול במשפט וכתיב לא תטה משפט ואם הוא אביון עובר ג' לאוין אלו השנים וכתיב לא תטה משפט אביונך, ואם גר הוא או יתום ואלמנה, עובר בד' שנאמר לא תטה משפט גר יתום ואלמנה, והוי כאילו מטה דינו של הקב"ה [בסמ"ק מצוריך נוסף, שנאמר (מלאכי ג') ומטי גר ולא יראוני מטי כתיב ביו"ד] ונקרא (ת"כ פ' קדושים פ"ד) משוקץ עול שנאוי חרם, תועבה, מטמא הארץ מחלל את השם מסלק שכינה ומפיל את ישראל בחרב ומגלה את ישראל מארצם וכל הדן (דף מ"ו) דין אמת לאמתו כאלו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית, ואף על פי שכתוב לא תטה הרשות ביד ב"ד לענוש ולהכות ולהרוג שלא כדיןא) לעשות סייג לתורה. [סמ"ק סימן רל"ב]. א) סמ"ג. מעשה באחד שרכב בשבת וסקלוהו מפני שהשעה צריכה לכך, ושוב מעשה באחד שבא על אשתו תחת תאינה [והלקוהו] (וסקלוהו) לא מפני שהיה ראוי לכך אלא מפני שהשעה צריכה לכך, וכן אמרו (קידושין פ"א ע"א) מלקין על לא טובה השמועה והוא שהעם מרננים עליו שהוא עובר על העדות והוא שיהיה קול שאינו פוסק ולא יהיו אויבים שמוציאים עליו זאת השמועה.
